תביעה רכושית ומתן תוקף של פס"ד להסכם גירושין עליו חתם מנוח

בפני תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד עזבונו של גרושה באמצעות יורשיו, בה היא מבקשת מביהמ"ש לאשר וליתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין עליו חתמו היא והמנוח ואשר לא אושר ע"י ביהמ"ש בעבר וכתוצאה מכך להעביר אליה את מלוא הזכויות בדירה שהיתה בבעלות משותפת לה ולמנוח.

רקע ועובדות

התובעת והמנוח נישאו זל"ז ומנישואיהם נולדו הילדים ד. ש., יליד 13.11.92, וי. ש., ילידת 14.6.96.

במהלך שנת 2004 נפרדו התובעת והמנוח ואף נחתם ביניהם הסכם גירושין, ברם ההסכם מעולם לא אושר ע"י ביהמ"ש ולא ניתן לו תוקף של פסק דין.

בסוף שנת 2005 עבר המנוח להתגורר עם גב' ט. צ'., הם החלו לנהל חיים משותפים ואף נולד להם בן משותף, א. ש., יליד 31.12.2006. לשם הנוחות תקרא גב' צ'. נתבעת 1 והילד א. ש. יכונה נתבע 2.

ביום 5.11.07 התגרשו התובעת והמנוח זה מזו בהליך של התרת נישואין מכוח פסק דין שניתן במסגרת תמ"ש 9980/06. הסכם הגירושין לא אושר במסגרת הליך התרת הנישואין.

ביום 16.3.10 הלך המנוח לעולמו.

זמן קצר לאחר מכן הוגשה התביעה שבפני בד בבד עם תביעה למזונות הקטינים מעיזבון המנוח (ת"ע 37153-03-10). על יסוד הסכמת הצדדים שהתקבלה בדיון שנערך ביום 19.5.11 הוחלט כי בירור תביעת המזונות מן העיזבון ידחה עד לאחר סיום בירור התביעה דנן.

טענות התובעת

לטענת התובעת, בינה לבין המנוח נכרת הסכם גירושין במהלך שנת 2004, שהצדדים לו נהגו על פיו לאחר גירושיהם ביום 5.11.2007. למרבה הצער, כך טענה, ביהמ"ש לא אישר את ההסכם ולא נתן לו תוקף של פסק דין, ככל הנראה בשל תקלה או חוסר תשומת לב. הצדדים עצמם, טענה עוד, לא נתנו דעתם לסוגיה האמורה בשל הנסיבות בהן היו נתונים, דהיינו הליך הגירושין.

עיון בהסכם הגירושין, כך לפי התובעת, מעלה כי עיקריו הם אלו:

א.      התחייבות המנוח לשלם סך של 2,000 ש"ח למזונות שני הקטינים.

ב.      מסירת המשמורת על הקטינים לידי התובעת.

ג.        ויתור המנוח על חלקו בזכויות בדירת המגורים המשותפת, ברח' פ. א. 414/34, נ. י., ירושלים, הידועה כגוש ..., חלקה ..., תת-חלקה ..., והעברת זכויותיו ללא תמורה לתובעת.

ד.      התחייבות המנוח לחתום על כל מסמך שיידרש לביצוע העברת זכויותיו בדירה לשם התובעת בלבד.

ה.      התחייבות התובעת לשאת לבדה בכלל תשלומי המשכנתא עד לפירעונה המלא של המשכנתא הרובצת על הדירה.

ו.        חלוקה שווה בשווה בין הצדדים של חסכון בסך 155,600 ש"ח.

טענתה המרכזית של התובעת היא, כי הצדדים להסכם נהגו על פיו לאורך תקופה ארוכה ובכך ביטאו את גמירות דעתם ביחס אליו, ולכן יש להכיר בתוקפו.

טענה זו היא מבססת בעיקר על העובדה שעד חודש ינואר 2010 שילם לה המנוח את מזונות הקטינים, אף שבמהלך חודש זה הפסיק.